המופע נולד מתוך סיפור מופלא על פרנץ קפקא ועל בובה ש"יצאה למסע" וכתבה מכתבים לבעליה הקטנה. על הבמה נפרש עולם קסום של דמיון, שבו הבובה נודדת בין ארצות, פוגשת תרבויות חדשות ומגלה עולמות מסתוריים.
היעלמות הבובה אינה רק תחילתה של אגדה לילדים, אלא התגלות שקטה של מסע פנימי עמוק: של ילדה הלומדת לחיות עם האובדן; של גבר המגלה בתוכו חמלה והזדהות; ואולי של פרנץ קפקא עצמו, שבמשך כל חייו חיפש שפה לבטא כאב, עמימות ואי־אפשרות של קירבה אמיתית.
באמצעות מכתבים דמיוניים שנכתבו בשם הבובה נברא עולם שבו הדמיון אינו בריחה מהמציאות אלא דרך אליה. כל מכתב הופך למעשה של חמלה — לא שקר, אלא מחווה יצירתית המחזיקה אהבה מול הקרע. כאן הופך הדמיון לצורת דאגה, והבדיה — לדרך להישאר קרוב כשהמילים אינן מנחמות.
מאחורי הסיפור הפשוט לכאורה מסתתרת מהות הקיום האנושי: אנחנו מאבדים, אנחנו מחפשים, אנחנו ממציאים — וביכולת השברירית הזו ליצור ולשתף אנו מוצאים את זרעי הריפוי. זהו רגע שבו קפקא, שלעיתים קרובות היה שרוי בתחושת ניכור, מגלה דרך כתיבה עבור ילד כי הרכות יכולה להיות אמת — דרך להישאר קרוב, להבטיח חזרה וליצור מרחב לתקווה.
ראיון עם יוצרי המופע נדיה טימופייבה ומרטין שונברג ניתן לקראו כאן:
https://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=1&Area=1&ArticleID=36019
כוריאוגרפיה: נדיה טימופייבה ומרטין שונברג
רקדנים: להקת בלט ירושלים
ימוסיקה: ג.מאהלר, ל.אנדרסון, ז'. סיבליוס, אסטור פיאצולה
עיצוב תלבושות: אינה פולונסק
עיצוב תאורה: ריבנזם עיצוב תאורה: ריבנזם
עיצוב: דורית טלפז
תאריכים נוספים של המופע
בכורה -תיאטראות אילת, 28 בינואר 2026- kookl@
בכורה-היכל התרבות פתח תקווה 16 בפברואר 2026- kookl@
בכורה-משכן לאמנויות הבמה באר שבע 19 באפריל 2026 -kookl@
בכורה-היכל האמנויות הרצליה – 3 במאי 2026 kookl@
בכורה-היכל התרבות מעלות , 7 במאי 2026 kookl@
"הקורא את קפקא חייב לבנות ולנגן בו-זמנית. עליו להגיע לדרגת הבעה כה גמישה, שכל פנייה של מילה ומחשבה תקבל צליל – כמו שלעיתים די במראה של קתדרלה כדי לשמוע פעמונים שאינם נראים, אלא רק מדומיינים."
— יוזף רות
בלט ירושלים העז לצאת לניסוי בימתי יוצא דופן: Kookl@ — יצירה משותפת של נדיה טימופייבה וכוריאוגרף מרטין שונברג. הבלט נוצר בהשראת סיפור מסתורי – ואולי מומצא – מחייו של פרנץ קפקא: פגישה עם ילדה בוכה שאיבדה את בובתה. קפקא, שכבר היה חולה, סיפר לילדה שהבובה לא נעלמה – אלא יצאה למסע ארוך – והחל לכתוב לה מכתבים בשמה של הבובה.
בכל מכתב, הבובה משנה את שמה, את מיקומה ואת סיפורה. היא מספרת על הרפתקאותיה, על מקומות חדשים, ומבטיחה לשוב. את הסיפור העביר לעולם מקס ברוד – חברו הקרוב של קפקא ושומר ארכיונו – והוא הסתמך על עדותה של דורה דיאמנט, אהובתו האחרונה.
בבלט, הבובה מתעוררת לחיים ויוצאת למסע בין מדינות ויבשות, בין תרבויות ודמיון – כל צעד פותח בפניה עולם חדש של פלא.
ברלין, 1923, פארק שטגליץ. סתיו. העלים כבר כותבים את עמודיהם האחרונים, והריח שבאוויר מרמז על היעלמות. קפקא פוגש ילדה בוכה: הבובה שלה נעלמה. קפקא – כבר חולה, כבר רואה דרך רנטגן פנימי – לא מתגלה כאן כנביא האבסורד, אלא כמעט כקוסם.
הוא אומר לה שהבובה לא נעלמה – היא פשוט נסעה למרחקים. וכדי שלא תדאג, היא החלה לשלוח מכתבים – דרך שליח נאמן, הוא עצמו.
יום אחר יום, הוא מביא מכתב חדש מאת הבובה. הבובה מתארת ערים, אנשים, מחשבות, עונות, ספקות, התפעמות. הילדה קוראת – ודמעותיה הופכות לציפייה. וקפקא – שכבר אולי איבד אמונה בישועה לעצמו – מושיע מישהי אחרת, דרך קול בדוי, דרך מילים, דרך רוך שמתחפש להמצאה.
הסוף ידוע: הבובה לא חזרה. אבל היא שלחה מכתב פרידה. וקפקא – העניק לילדה בובה חדשה. אחרת. כשהיא אומרת שזו אינה שלה, ענה: "המסע שינה אותה."
הסיפור הזה הוא כמעט מיתוס, או משל. אין לו אישור תיעודי – אבל הוא כבר עבר מזמן מהזיכרון האירופי אל המדף היהודי. והוא הפך לחלק מהמורשת שאומרת: גם כשעולמך מתפרק לפסקאות, צריך להמשיך לחיות – ולכתוב. ובעיקר – לעזור. במיוחד לילדים.
"אובדן הבובה בבלט שלנו איננו רק התחלה של סיפור ילדים," אומרת נדיה טימופייבה, המנהלת האמנותית של בלט ירושלים, "אלא פתיחה למסע עדין ועמוק: של ילדה הלומדת לעבד אובדן; של גבר בודד המגלה בתוכו אהבה לילד; ואולי של קפקא עצמו – שחיפש כל חייו שפה שתוכל לבטא את הבלתי ניתן למגע. דרך המכתבים הבדויים שכתובים בשם הבובה האבודה, נבנה ב־Kookl@ עולם שבו הדמיון אינו בריחה מהמציאות – אלא הדרך אליה. כל מכתב הוא מעשה חסד שמבוטא דרך תנועה; הדמיון הוא אקט של טיפול, והבדיה – דרך להיות נוכח.
בסיפור שנראה פשוט, נחשפת תמצית הקיום האנושי: אנחנו מאבדים, מחפשים, יוצרים – ורק בזכות היכולת השברירית להמציא ולשתף במה שהמצאנו – נוצרת אפשרות של ריפוי. זהו הרגע שבו קפקא, שחש תמיד ניכור, מרשה לעצמו להתקרב – לנחם, ולהמציא תוך כדי. זו לא רק אגדה. זו אמת אמנותית: האדם הופך ליוצר כשהוא עונה על כאב בהמצאה שיש בה אמת רגשית.
הבדיה שנולדה מאהבה – יכולה להיות אמיתית יותר מהמציאות עצמה.
אנחנו לא תמיד יכולים לשנות את העולם – אבל אנחנו יכולים למלא אותו בחמלה. וזה כל כך חשוב – בארץ שלנו, בעולם שלנו, בזמן שלנו."
אם מקשיבים לשם Kookl@ – ברור ששורשו רוסי. אך היוצרים בחרו שלא לתרגם את המילה "בובה".
"שם הבלט שלנו, Kookl@, מייצר אסוציאציות שונות בכל אחת משלוש השפות שבהן אנו עובדים – אך הן קשורות זו בזו בצורה כמעט פלאית," מסבירה נדיה טימופייבה.
ברוסית – זו בובה, צעצוע ילדות, סמל של דמיון, אובדן וקשר רגשי. באנגלית – kook הוא אדם מוזר, מי שרואה את העולם אחרת. ובעברית – קוקל היא ציפור ממשפחת הקוקיות, אך בניגוד לרובן – היא מגדלת את גוזליה בעצמה. קולה נמוך וגרוני, כמו קריאה מרחוק. בתרבויות מלי, הודו ומקומות נוספים, הציפור הזו קשורה לדימוי של זמן, מעבר בין עולמות, ונוכחות סודית. וה־@ כמובן מתקשר אצל כולנו לדואר, גם אם אלקטרוני.
כך מתאחדים שלושה רבדים – ילדי, נודד, ומיסטי – בשם אחד, שהפך לשם המתבקש עבור בלט על ילדה שאיבדה בובה, ומבוגר שמנסה להשיב אותה דרך מכתבים מדומיינים."
המוטיב המוזיקלי המרכזי של הבלט מגיע מן הסימפוניה הראשונה של גוסטב מאהלר – ובה נוכח מוטיב המזכיר את קריאת הקוקייה, המתגלגל בין כלים ושכבות תזמורתיות. זו הופכת לנשימה המוזיקלית של זיכרון, ציפייה ותנועה פנימית. לצד מאהלר נשמעת ביצירה גם מוזיקה של לרוי אנדרסון, אסטור פיאצולה, והקונצ'רטו לכינור של סיבליוס.
נדיה מוסיפה כי אחת מהתמות המרכזיות של הבלט החדש היא "קפקא ואנחנו", שכן מדובר בנפש הלכודה בתוך מלחמה בלתי נראית.
"פרנץ קפקא נולד וחי בעולם שבו הפחד היה רעש הרקע: מנגנון שלטוני, אב משפיל, נשימותיה החרישיות של מלחמת העולם הראשונה – שעדיין לא פרצה, אך כבר חלחלה אל החיים. הוא עבד במשרד ביטוח, שבו אדם הפך לתיק. הוא כתב על מערכות שבהן איש אינו אשם – וכולם כפופים. הוא תיאר את האימה לא כאירוע, אלא כשקט שבין המילים. זו הייתה המציאות שלו.
ואנחנו? חיים במלחמה שקטה – פחד נוזל מהמסך, מהטלפון, מהרשת. כמו קפקא – אנו מנסים לשמור על האנושי שבנו, לעבוד, ללמוד, להמשיך לחיות – אבל איננו יודעים איך להתמקם בתוך עולם שהמבנה שלו מתמוטט, והנפש מאחרת להגיב.
ביצירה שלנו קפקא אינו גיבור ואינו סמל. הוא מראה. הוא מראה איך אדם שורד במערכת שהוא לא יכול להבין – ולא לצאת ממנה – ובכל זאת מחפש דרך: בתנועה, במוזיקה, באמונה, שגם בתוך עולם הרוס – אפשר לכתוב מכתב. אפילו אם הוא נכתב בשם בובה שאבדה.
אולי קפקא נתן לנו דוגמה -איך להסביר לילד העולם בכל תנאי ואיך להישאר אדם- גם כשהעולם לא ניתן להסבר.
